הכירו את האנשים והסיפורים שמאחורי פורום המשפחות

להפוך את הכאב לתקווה

01/01/2006
רמי אלחנן

 

                   סמדר ורמי

 

 

 
 
 

 

                      סמדר ורמי

                  

                סמדר ונורית

 
 

 

     רמי במפגש עם נוער פלסטיני

 

 

                    רמי וחאלד

שמי רמי אלחנן. אני בן חמישים ושש, אני מעצב גרפי, ירושלמי, דור שביעי.
אני יהודי, אני ישראלי ולפני כל דבר אחר אני בן אנוש. בן-אדם.
הסיפור האישי שלי מתחיל ונגמר ביום הכיפורים:
ביום הכיפורים בשנת 1973 - לפני 32 שנים, הייתי חייל מילואים צעיר, ומצאתי את עצמי לפתע פתאום, בעיצומה של מלחמה נוראה. התחלנו אותה עם פלוגה שמנתה 11 טנקים וגמרנו עם 3 טנקים בלבד. איבדתי שם, בחולות של סיני, כמה מטובי חברי, ויצאתי מן המלחמה הזאת איש צעיר חבול ומוכה - איש צעיר זועם ומריר, ציני וכועס. נחוש בדעתו להתנתק מכל צורה של מעורבות כל שהיא - פוליטית, חברתית ואחרת.

השתחררתי מן הצבא, ובניתי לי חיים: לימודים, משפחה, קריירה....
לפני 22 שנים, במוצאי יום הכיפורים, בשנת 1983 נולדה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, תינוקת חדשה ומתוקה, קראנו לה סמדר,  ילדה חייכנית ועליזה, מלאת חיים ותוססת שהצטרפה למשפחה המאושרת הנינוחה ... וכך חיינו, נורית זוגתי, שלושת הבנים והנסיכה הזאת, בשאננות רבה בתוך בועה מנותקת שבנינו לעצמנו ומסביבנו... עד אשר לפני כ-8 שנים, ברביעי לספטמבר 1997, התפוצצה הבועה שבה חיינו, לאלפי רסיסים.

ביום הראשון ללימודים, כמה ימים לפני יום כיפור, ירדו סמדרי וחברותיה למדרחוב בן יהודה  בירושלים, לקנות מחברות וספרים לשנה החדשה, ומצאו את מותן מידי שני מתאבדים פלסטינים שרצחו 5 בני אדם באותו יום, בהם 3 ילדות בנות 14..
... זה היה ביום חמישי בשעה שלש אחה"צ - וההתחלה של לילה ארוך וקר וחשוך,
...בהתחלה, אתה מקווה בסתר לבך שהאצבע הנוראה הזאת לא תופנה כלפיך הפעם. אתה מוצא את עצמך מתרוצץ ברחובות כמו מטורף, עובר מתחנת משטרה לתחנת משטרה, מבית חולים לבית חולים, עד שבסוף, הרבה יותר מאוחר באותו לילה ארוך וארור, אתה מוצא את עצמך באבו-כביר, והאצבע האיומה הזאת תקועה לך ישר בין העיניים, ואתה רואה אז מחזה שלעולם, לעולם, לא תוכל למחות מנגד עיניך...

... וביום ראשון יש לוויה בקיבוץ נחשון. ושם, על הגבעה הירוקה בדרך לירושלים, סמדרי נקברת ליד סבא שלה, האלוף במילואים חה"כ לשעבר, הפרופסור מתי פלד, לוחם השלום, שרצח נכדתו ביד אויבי השלום ממקד אליו התעניינות עצומה בארץ ובעולם. וכמו בלוויה שלו, כך גם בלוויה שלה, נוכחים כל גווני הגוונים המרכיבים את פסיפס החיים המופלא בארץ הזאת - יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים. ...מנציגי מועצת ישע ועד לנציגיו האישיים של היו"ר עראפת.

אחרי הלוויה חוזרים אל הבית הריק שהולך ומתמלא בבני אדם. במשך שבעת הימים הבאים אתה נעטף בחיבוק המנחם של אלפי אנשים שממלאים את הרחוב הצר בשכונת רחביה, אנשים באים להזדהות, לכבד, להשתתף בצער. וכך, בזרם בלתי פוסק, יומם ולילה, יומם ולילה, עד לסוף השבעה...
וביום השמיני פתאום נעלמים כולם, ואתה נשאר לבד, ועכשיו אתה צריך לאזור כוח, לקום, להישיר מבט אל עצמך בראי ולהחליט: מה עושים עכשיו? לאן הולכים מכאן? לאן מוליכים את הכאב החדש והנורא הזה, את הכאב הלא מוכר והבלתי נסבל הזה? מה אתה עושה עם שארית חייך עכשיו כשלפתע פתאום נעשית לאדם שונה לחלוטין, כשכל סדרי העדיפויות של פעם התפוגגו בבת אחת והיו כלא היו?

ובאמת, פתוחות לפניך שתי אופציות בלבד לבחירה, רק שתי דרכים להלך בהן: הראשונה היא הדרך המובנת מאליה, האוטומטית, המיידית. כאשר מישהו רוצח את ילדתך הקטנה, הדבר האחד והיחיד שיש לך בראש, הוא כעס אינסופי ותשוקת נקמה עזה כמוות. כך טבעי להרגיש, זה אנושי! רוב בני האדם מרגישים כך,  זה מובן מאליו, זה ברור וצפוי כל כך...
... אבל אנחנו הרי בני אדם ולא חיות, ויש לנו ראש על הכתפיים ובתוך הראש הזה אמור להיות לנו קצת שכל, ובחלוף טירוף הזעם הראשוני אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות נוקבות וקשות: אם אהרוג מישהו בנקמה, האם זה יחזיר לי את הילדה? ואם אגרום למישהו כאב , האם זה יקל איזשהו אופן על הכאב שלי? התשובה היא כמובן שלילית לחלוטין. ואז, בתהליך ארוך ואיטי, קשה ומכאיב, אתה לאט-לאט מגיע אל הדרך האחרת, ואתה מנסה להבין: מה קרה כאן?  מה יכול לגרום למישהו להיות זועם ונואש עד כדי כך שהוא מוכן לפוצץ את עצמו עם ילדות קטנות? והחשוב מכל: מה אתה, באופן אישי, יכול לעשות כדי למנוע את הכאב הבלתי נסבל הזה מאחרים... אז זה באמת לא קל, וזה באמת לא היה פשוט, זה לקח לי כמעט שנה. בהתחלה חשבתי לעצמי ברוב טיפשותי, שאני יכול להתנהג כאילו כלום לא קרה, שאני יכול לחזור לעבודה ולנהל מראית עין של חיים נורמליים. אבל, אני כבר לא הייתי אותו אדם שהייתי, ומתחת לפני השטח התחיל להתחולל בי שינוי עמוק שלא הייתי מודע לו.

ואז, באחד הימים, פגשתי באדם גדול ומרשים עם כיפה סרוגה מתנוססת על ראשו, (ואתם הרי יודעים איך מיד אנחנו נוטים להכניס אנשים למגירות ולקטלג סטריאוטיפים, ואני מיד חשבתי לתומי, שהאיש הזה עם הכיפה אוכל ערבים לארוחת בוקר, שהוא פשיסט נוראי שרוממות עם ישראל ותורת ישראל וארץ ישראל בגרונו.... ) לאיש הזה קראו יצחק פרנקנטל. הוא סיפר לי שבנו החייל אריק, נחטף ונרצח על ידי החמאס ב-1994, ושהוא הקים ארגון של אנשים שאיבדו ילדים בסכסוך, ובכל זאת הם רוצים שלום.... ואני נזכרתי אז, שהאיש הזה היה אחד מאותם אלפי אנשים שבאו אלי הביתה במשך השבעה, וממש כעסתי עליו: שאלתי אותו: איך יכולת?! איך העזת להיכנס לבית של אנשים שזה עתה איבדו ילד, ולדבר אתם על פיוס ושלום? והוא לא נפגע, ובשלווה גדולה וסבלנות רבה, הציע לי לבוא ולראות במו עיני את אחד המפגשים של אותה חבורה של משוגעים. והסכמתי, גם מתוך שלא רציתי לפגוע בו, וגם בגלל שהסתקרנתי קצת...

... ועמדתי שם בצד כשהם הגיעו. מרוחק מאד, מנותק לגמרי וציני כרגיל. ומן האוטובוסים התחילו לרדת אנשים, שבשבילי, כישראלי שרשי, היו ממש אגדות חיות: אני זוכר, שראיתי את יעקב גוטרמן מקיבוץ העוגן. יעקב הוא ניצול שואה שאיבד את בנו רז על הבופור במלחמת לבנון, והיה אחד מן ההורים השכולים הראשונים שהעזו לעמוד עם שלטי מחאה אל מול בית ראש הממשלה. אני זוכר שראיתי את רוני הירשנזון, איש מופלא ורודף שלום מובהק, שאיבד את שני בניו, אמיר ואלעד, על מזבח הסיכסוך הארור הזה, ובכל זאת נותר איש מופלא ורודף שלום... ואז ראיתי מחזה שהיה מדהים בעיני! ראיתי ערבים יורדים מן האוטובוסים. משפחות שכולות פלסטיניות, גברים, נשים וילדים. ואני זוכר בבהירות רבה, אישה מבוגרת ומכובדת למראה, לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש ועל חזה היתה תלויה בשרשרת, תמונה קטנה של ילד בן שש....

אני לא אדם דתי - ההפך הוא הנכון - ואין לי שום דרך להסביר את השינוי שהתחולל בי באותו רגע. אבל דבר אחד נעשה ברור לי כשמש בצהריים:  מאותו יום ואילך יש לי סיבה לצאת מהמיטה בבוקר. מאותו יום ואילך אני מקדיש את חיי לעניין האחד והיחיד הזה: ללכת מאוזן לאוזן ומאדם לאדם ולצעוק בקול גדול, באזני כל מי שמוכן לשמוע וגם באזני אלה שאוזניהם אטומות: זו לא גזירת גורל שאיננה ניתנת לשינוי!!!! לא כתוב בשום מקום שאנחנו צריכים להמשיך ולמות ולהקריב את ילדינו לנצח נצחים בארץ הקדושה והקשה הזאת! אנחנו יכולים ואנחנו חייבים לשבור אחת ולתמיד את מעגל הדמים האינסופי המטורף הזה של רצח ותגמול ונקמה וענישה שמסתובב סחור סחור בלי סוף, ללא תכלית, ללא מנצחים רק עם מפסידים.
וזהו בדיוק המסר שאנחנו מעבירים לכם היום ביחד, אני ואחי הפלסטיני, שכאן לידי, מתוך שיתוף פעולה נדיר ויחיד במינו של אחים לדם ולכאב - (ואתם לא תמצאו  דוגמאות רבות בהיסטוריה לכך שאנשים שכולים, משני צדדיו של סכסוך דמים ממאיר, מושיטים כך יד איש לאחיו) - ואנחנו ביחד, מעומק הכאב המשותף שלנו,  אומרים לכם היום:  שצבע הדם של שנינו הוא אותו אדום, שהסבל של שנינו זהה לחלוטין, ושהדמעות של שנינו מרות בדיוק באותה המידה. ואם אנחנו,  ששילמנו את המחיר הגבוה מכל , אם אנחנו מסוגלים לדבר האחד עם השני, אז כולם יכולים!
 וזו, אם תרצו,  כל התורה כולה על רגל אחת!!! כי הכוח שלנו נובע מן הכאב הבלתי נסבל. כי לכאב הבלתי נסבל הזה יש עוצמות של אנרגיה גרעינית וכי ניתן להשתמש בעוצמות הללו לטוב ולרע - אפשר לחולל הרס וחורבן , שייצרו עוד כאב שיגרום לעוד חורבן וחוזר חלילה, ואפשר גם להפך! אפשר להשתמש באנרגיה הזאת כדי לייצר תקווה חדשה! אפשר וצריך להשתמש בשכול הזה כדי לנסות ולמנוע שכול נוסף.

יש היום חומות גבוהות של פחד ושנאה שמפרידות בין שני העמים.  ואנחנו, בפעילות הזאת שלנו בפורום המשפחות השכולות מנסים בשארית כוחותינו הדלים לקעקע את החומה הזאת לפעור בה סדקים - עד שתיפול.

אז איך מייצרים תקווה מתוך השכול והאובדן? יש הרבה מה לעשות, ואנחנו משתדלים לעשות ככל שניתן, למשל:
באוגוסט 2000 בעיצומן של שיחות השלום בקמפ דיויד הקמנו בכיכר רבין בתל-אביב אוהל תמיכה בשלום, ואחינו הפלסטינים מצידם, הקימו גם הם אוהל תמיכה בכיכר פלסטין בעזה וקיימנו ביקורים הדדיים זה באהלו של זה. שלשה חודשים אחר-כן כבר היו שלש מאות הרוגים ואנחנו חזרנו לכיכר והצבנו בה שלש מאות מטרות-דמות, כדי להמחיש לציבור את משמעות המספר הזה - 300 חללים! - לאוהל הזה השני, כבר אף אחד לא נכנס,  והרגשנו כולנו כאילו אנחנו יושבים שבעה פעם נוספת... אחרי עוד שנה אחת, באוקטובר 2001, הגיע מספר הקרבנות לאלף ומאתיים, ואנחנו שלחנו אז לארה"ב משלחת של אבות ואמהות שכולים, פלסטינים וישראלים. ומול בנין האום בניו יורק פרשנו אלף ומאתיים ארונות מתים מכוסים בדגלים ישראליים ופלסטיניים, שוב, כדי להמחיש לציבור את מלוא משמעות המספר הנורא הזה:  1200 !!!  (...והיום, למרבה הצער, עומד מספר ההרוגים על למעלה מארבעת אלפים, משני העמים. רבים מתוכם חפים מכל פשע, רבים מהם ילדים... ועוד היד נטויה...) לפני שנתיים ימים, אחרי אחד מן הימים הנוראים ביותר, שהיה עקוב מדם באופן מיוחד, החלטנו לנקוט באמצעי יוצא דופן כדי להגיע אל ליבו של הציבור: הזמנו את אחינו ואחיותינו, המשפחות השכולות הפלסטיניות, לבוא למגן דוד אדום בירושלים, כדי לתרום מדמם עבור הפצועים הישראלים, ואנחנו מצידנו, התחמקנו אל מעבר לקוי האויב, והגענו אל בית החולים ברמאללה. שם, תרמנו אנחנו מדמנו למען הפצועים הפלסטינים. ובערבו של אותו היום, בשבתנו באולפן הטלוויזיה הישראלית, שאלה אותנו הקריינית בקול מלא פליאה וזעזוע: איך יכולתם לתרום דם לאויב?! ואנחנו ענינו, שהרבה פחות כואב לתרום דם למי שזקוק לו, מאשר לשפוך אותו לחינם כמים... בשנתיים האחרונות יזמנו והפקנו מבצע התקשרות יוצא דופן ומיוחד במינו: אתה מחייג ארבע ספרות: 4643*, ומקבל מענה קולי, אם אתה פלסטיני, תוכל לדבר עם ישראלי. אם אתה ישראלי, תוכל לדבר עם פלסטיני. בדרך הזאת התבצעו בשנתיים האחרונו למעלה מחצי מליון שיחות בין יהודים וערבים! זאת אומרת, שיהודים וערבים שוחחו ביניהם למעלה ממליון דקות!!! תארו לעצמכם מה היה קורה, אילו המנהיגים של שני העמים המטורפים האלה, היו משוחחים ביניהם, אפילו שעה, על כל נושא שבעולם....

אבל בעיני, גולת הכותרת של הפעילות שלנו, והדבר המשמעותי ביותר מבחינתי, הן ההרצאות בבתי הספר: בשנה החולפת, קיימנו למעלה מאלף וחמש מאות הרצאות בבתי הספר הישראלים והפלסטינים! רק אנחנו יכולים להיכנס לכיתה של 40-30 ילדים בני 17-18, ולהגיד להם שבשנה הבאה, כשיהיו חיילים, יהיה קשר בין ההתנהגות שלהם במחסומים לבין קורבנות הפיגוע הבא... האמירה הזאת יוצרת, כמובן, ויכוח לוהט ומר, אבל זהו ויכוח חיוני, הכרחי ונחוץ... ומבחינתי, אילו הצלחתי לשכנע, ולו רק ילד אחד בודד, חסכתי טיפה אחת של דם! וזה המון! זה נס!!!
כך אנחנו מבקיעים את חומת השינאה והרשעות. כך אנחנו מביאים את מסר השלום הפיוס וההידברות לאלפי תלמידים וכך אנחנו מנסים לנפץ את המיתוס הנורא הזה שגורס שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר ולכן לא צריך לוותר על שום דבר... וצריך להמשיך ולהלחם לעולם ועד., עד סוף כל הדורות..

... אבל היום, אחרי כל נהרות הדם שנשפכו, דבר אחד כבר ברור לכולם: הפלסטינים לא יוכלו להכניע את המעצמה הגרעינית הישראלית ולא יצליחו לזרוק את היהודים אל הים, והישראלים לא יצליחו לדכא את רצון החופש הפלסטיני ולא יוכלו לגרש מיליוני פלסטינים אל המדבר! - נגזר על כולנו לחיות כאן יחדיו, על האדמה הבזבזנית הזאת, וככל שנבין מהר יותר שבמלחמה הזאת יש רק מפסידים - כך ייטב לכולנו.

אני מבקש לסיים בנימה אישית, בבקשה ובתודה: אני בנו של ניצול שואה, אבי הוא בוגר אושוויץ. לפני שישים שנים, כשלקחו הנאצים את אבותי אל המשרפות באירופה, עמד העולם החופשי והתרבותי מנגד, ולא נקף אצבע להצילם. וגם היום, שישים שנה מאוחר יותר, כששני העמים המטורפים האלה טובחים האחד בשני ללא רחם, גם היום עומד העולם מנגד, ולא עושה דבר להפסקת ההרג - וזה דבר נורא ואיום! כל שנותר לי הוא, להתחנן לפניכם שלא תנהגו כך. שלא תעמדו מן הצד. שתהיו מעורבים ואיכפתיים כי מדובר בעתיד שלכם ושל כולנו. לא כולם מוכרחים לחשוב אותו דבר, אפשר וצריך להתווכח - אבל אסור להפנות את הגב למציאות, אסור לטמון את הראש באדמה ואסור לחיות בתוך בועה - כי בועות מתפוצצות לפעמים...

ואני מודה לכם מקרב לב על הקשבתכם - זה בעיני הדבר החשוב ביותר. ואהבת לרעך כמוך -  היכולת להקשיב ולדבר. לא מוכרחים להסכים אבל חייבים להיות מסוגלים להקשיב לאחר - כי אם לא נדע להקשיב לאחר ולסיפור שלו. אם לא נצליח להבין את מקור הכאב שלו, לא נוכל לצפות שהאחר יבין את הכאב שלנו - כאן זה מתחיל. וכאן זה גם יגמר. תודה.
רמי אלחנן


לדבריו של גיא אלחנן

Bookmark and Share

הצטרפו והשפיעו
נמצאו 22 תוצאות / עמוד 1 מתוך 2PrevNext